מאת ענת אלון, כלבנית טיפולית בצוות 'מישהו לחיות לצידו'
בי"ס רב-גילאי לילדים ונוער על הרצף האוטיסטי. הכלבים כבר מכירים את המקום וכשאנחנו מגיעים הם מושכים לשער הכניסה, שם מחכים לנו תמיד כמה נערים ונערות.
זה זמן ההפסקה והחצר מלאה בתלמידי החטיבה הבוגרת ובאנשי צוות. רובם כבר מכירים ורגילים לכלבים אבל יש כמה, גם מהצוות, שחוששים ולכן שניהם נשארים עם רצועות.
השומר פותח את השער והילדים עוטפים אותנו מכל הכיוונים, מנסים ללטף, לחבק את הכלבים ולקחת ממני את הרצועות. אנשי הצוות צריכים להתערב כדי שנוכל להתקדם לתוך החצר.
א' מחכה לנו ליד השער ומעדכן אותי מה התאריך העברי, באיזה חלק של החודש אנחנו נמצאים ואילו חגים ומועדים מתקרבים אלינו או כבר חלפו. בסוף היום הוא ייפרד מאיתנו בברכה תואמת ללוח השנה כדוגמת "שיהיה לכם יום המשפחה שמח" או, במקרה של מועדים פחות שמחים, "שיהיה לכם 9 באב עצוב".
י', שבתחילת השנה פחד מהכלבים ולא הסכים להתקרב אליהם, גם הוא עכשיו בין אלו שמחכים לנו בקוצר רוח. מיד כשאנחנו נכנסים הוא מתנפל על איזי, אוחז בידיו את שני צידי פניה ומנסה לקבל ממנה נשיקות. אני צריכה להתערב ולשמור שהוא לא יכאיב לה, לשקף לו את החוויה שלה, להסביר ולהזכיר לו שוב ושוב איך לגשת אליה ובאיזו דרך להזמין אותה להתקרב אליו. כשהוא מצליח להתאפק ולהיות קשוב היא מיד מתקרבת ומרעיפה עליו ערמה של ליקוקים.
במגרש הכדורסל יש תמיד כמה ילדים שמשחקים ואיזי מתרגשת ונובחת, מנסה להצטרף ולרדוף אחרי הכדור. ד' הוא אחד מהם והוא מתקרב ומכדרר לידה, מתגרה בה בצורה מכוונת, מנסה לגרום לה להגיב. בשנה שעברה הוא לא יכל לסבול את הנביחות ועכשיו נראה שהוא נהנה מהיכולת שלו להפעיל אותה.
יש לנו הסכם שבהפסקות הקדימות היא לחבר'ה שלא שייכים לכיתות איתן אנו עובדים והם מקבלים את ההזדמנות להיות עם הכלבים, לעשות להם סיבוב בחצר, לשחק קצת בכדור או להביא להם מים. ס' הוא אחד מהילדים האלו. הוא מאד אוהב את ג'אווה, מדבר עליו ואליו, משתף אותו בכל מיני סיפורים ומצמיד לו שמות של דמויות ממשחקי מחשב. הוא מוריד ממנו את הרצועה, לוקח כדור ועובד איתו באופן עצמאי על כל מיני פקודות וטריקים. ג'אווה, כיאה ללברדור טיפוסי, מוכן לעשות הכל בשביל כדור ולמרות שס' לא למד אף פעם לעבוד עם הכלבים - הוא מצליח לקבל ממנו הקשבה ושיתוף פעולה מלאים.
ג', בחור גדול וחזק, מתעקש לקחת את הכלבים לסיבוב ברצועה גם כשאני מסבירה שזה לא מתאים עכשיו. הוא מוציא בכוח את הרצועה מהיד שלי וכשאני משחררת בזריזות את האבזם מהקולר הוא נותר מופתע, אוחז ברצועה נטולת כלב...
ש', גם הוא בחור גדול מאד, מבקש רשות בכל פעם מחדש ללטף את איזי ועושה את זה בעדינות מפתיעה ומרגשת. באחת הפעמים הוא שאל אם אני יודעת שלכלבים יש 'נשמה לבנה' ולמרות שהוא לא הוסיף הסבר זה נשמע לי מדויק מאד.
מישהו קורא לנו מרחוק. זו ג' שמסרבת להתקרב אל הכלבים אבל תמיד מתייחסת אליהם, קוראת בשמותיהם ומברכת אותם לשלום. באופן דומה היא גם תיפרד מאיתנו בסוף היום ותמיד תוסיף "להתראות בשבוע הבא" , ברכת פרידה שנושאת בחובה הבטחה ותקווה מרומזת.
בצילצול אנחנו נכנסים יחד עם התלמידים ועוברים בין 3 כיתות שונות, כולם בגילאי ההתבגרות, רובם בנים. היכולות התקשורתיות והקוגניטיביות שונות, התפקודים בינוניים ונמוכים, חלקם אפילו נמוכים מאוד עד כדי חוסר מודעות כמעט מוחלט לסביבה. העבודה היא קבוצתית, אבל מותאמת באופן פרטני לכל אחד מהם על פי צרכיו, מטרותיו ויכולותיו. עם האחד נשים דגש על ראיית האחר והתחשבות בו, עם השני על מודעות עצמית וגבולות גוף. אל השלישי ננסה רק להגיע ולגרום לו לצאת לרגע מתוך עולמו, ועם הרביעי נתרכז בעבודה על איפוק, דחיית סיפוקים ושליטה עצמית. יש כאלה שאיתם נעבוד על פקודות וטריקים והם יצליחו להפנים ולזכור את הסימנים והפקודות הוורבליות, ויש כאלה שהצלחה תהיה אם הרימו לרגע את הראש, יצרו קשר עין או הושיטו יד לגעת בג'אווה ואיזי. יש מי שאוהב את הכלבים ומחפש את המגע והתקשורת עמם ויש מי שמסרב להתקרב.
בתוך המפגש נכלול פעילויות קבוצתיות כדי לפתח את המודעות לסביבה ואת ההתייחסות זה לזה. נשלב משחקים פיזיים כדי לעבוד על מוטוריקה, קואורדינציה ותיכנון תנועה. נשים לב ליחס פעולה-תגובה כדי להבין הקשרים. נבריש, נלטף ונאכיל את הכלבים כדי לפתח את וויסות המגע, את הראייה והרגישות לאחר. נחשוף לכדורים, צעצועים ואביזרים במרקמים, בגדלים ובמשקלים שונים כדי לשפר את הוויסות החושי. נתייחס למצבם הרגשי ונעשה שיקופים והשלכות מהכלבים ועליהם על מנת לפתח את מנעד הרגשות ואת יכולת ההבעה שלהם. הם יחוו הצלחה ותחושת מסוגלות ולצידן יתמודדו גם עם תסכולים ואכזבות. לעיתים יהיו סיפוקים מיידיים ולעיתים התקדמות הדרגתית שתבנה בסבלנות והתמדה.
והכלבים - סבלניים, מכילים, קשובים ומלאי אהבה נטולת ציפיות ושיפוטיות - יהיו תמיד במרכז העשייה, שותפים בדרך זו או אחרת בכל הפעילויות. הם הגורם, הם המניע, הם המראה האותנטית, הישירה והכנה ביותר, והם הדרך שלנו להגיע אליהם ולגעת לרגע בנפשם ובליבם.
למידע נוסף על הפרויקט 'מישהו לחיות לצידו' וליצירת קשר לחצו.